זה היה יום ראשון ה 31.8.2008 כמעט תשע בערב וכיכר רבין מוארת באור יקרות וכולה אדומה. אני מביט בהשתאות בעדר הרצים השועטים עם ישמע קול תרועת הזינוק ואני מביט מתרגש מהצד, מקצב התופים, הצבע והססגוניות של כל הרצים שזורמים ברחובות תל אביב יוצרים בלבי התרגשות. ואז המקצה השני של הרצים נכנס לשרוול הזינוק, כולם הולכים בהליכה בטוחה, מוכנים, נחושים, ומתוחים, המטרה לעבור את עשרת הקילומטרים. החוויה הזו של לעמוד מהצד כצופה הייתה כל כך מרגשת, שהחלטתי כבר באותו ערב להגשים את חלומי ולהשתתף במירוץ של השנה הנוכחית. החודשים חלפו להם במהירות והנה הגיע חודש ספטמבר 2009, האחראי שלי בעבודה החדשה, ציין באוזני שהוא הולך להשתתף במרוץ נייקי. למחרת בבוקר החלטתי שאני נרשם ומגשים את חלומי להשתתף במירוץ תחרותי לעשרה ק"מ. למרות שמגיל צעיר אהבתי לרוץ, וממילא כל סופשבוע אני נוהג לצעוד בטיילת בת ים, אף פעם עדיין לא השתתפתי בריצה ארוכה למרחקים כאלו. זה חייב להתחיל במשטר אימוני ריצה לאחר העבודה ולהתחיל לנסות לרוץ למרחקים ארוכים בסופי שבוע. המעבר מהליכה קלילה לריצה למרחקים ארוכים אינה פשוטה, וההרגשה של שיפור בזמנים ושיפור בכושר האישי יוצרים מוטיבציה להמשיך באימונים. התאמנתי באופן קליל, פעמיים בשבוע, וגם בסופי שבוע. אך עדיין הרגשתי שאני לא מוכן מספיק, והמטרה שלי במירוץ תהיה לסיימו (אפילו בהליכה). יום המירוץ הגיע, האימונים הסתיימו, וכעת נותר להגיע ולהתייצב בככר רבין לתחילת המירוץ. מזג האויר היה מצוין:לא חם מידי ולא קר מידי. השעון מורה מספר דקות לשעה שמונה בערב. הכיכר מלאה מפה לפה, אך המראה היה מוזר בתחילה, זה לא הפגנה, וגם לא אירוע של "הפועל" או "יום אחד במאי" הכיכר מלאה באנשים, גברים, נשים וילדים, הלובשים אותה חולצה אדומה עם המספר 2009, ברמקולים נשמעת מוזיקה קצבית ונעימה, והכרוז מודיע שעוד מעט יתחיל החימום. החימום התחיל, הרגליים והידיים נמתחו בזוגות וביחידים. השרירים התחממו, התכווצו ונפרסו וכעת הם מוכנים למירוץ הגדול. קו הזינוק התחיל להתמלא ברצים והשעה 2045 התקרבה ואפילו עברה, ועדיין המירוץ לא מתחיל, הנואמים עלו בזה אחר זה הזמן התקדם לאטו, המתופפים התחילו לתת את הקצב, (משום מה כצופה הזינוק של 2008 זכור לי כיותר מרשים) הרצים ואני בתוכם עמדו הכן והתחלנו לרוץ. הזינוק היה איטי, המונים מתחילים לרוץ במהירויות שונות ובדבוקות שונות, יש כאלו שפתחו בריצה מהירה, ורחוב אבן גבירול בקטעו הצפוני נהפך להיות נחשול אדום של רצים. דווקא ההתחלה הייתה לי קשה, לא רציית לבזבז את כוחותיי על ההתחלה, ולמרות התחושה הלא נעימה, שאנשים מסביבי מאיצים את הקצב, עדיין נשארתי בקצב קבוע, חום גופי עולה והריצה ממשיכה הזיעה מתחילה להציק והנה עברנו את הסיבוב לרוקח והק"מ השני מתחיל, בצידי הדרך יש אנשים רבים מעודדים והדי גיי עושה עבודה טובה. הנה עוד מעט יחלקו בקבוקי מים כדי לצנן את חום הגוף ולהשיב נוזלים חיוניים לגוף. עוברים במעלה הגשר, הגוף מתחיל להתעייף והקילומטר הרביעי מסתמן כקילומטר בעייתי, אני נחוש לא להישבר, המוזיקה נותנת לי אנרגיה חדשה ואני ממשיך לרוץ, והנה השלט של הקילומטר החמישי נראה מרחוק, אמצע המירוץ ואני כבר מתחיל לספור לאחור, אני ממשיך בקצב קבוע, הקילומטרים עוברים בסך העיקולים של פארק הירקון, הגשר והנה דרך נמיר נמצאת באופק, אנחנו בדרך אל עבר הספורטק, פתאום מתמלא גופי באנרגיה מחודשת הנה אני נמצא בקילומטר האחרון ונשארו מטרים ספורים לפני הסיום. הנה המטרים האחרונים, העייפות מתחילה לתת את הקצב ואני עובר מאושר את קו הסיום. איזה כיף היה, השרירים דואבים, מכווצים, כל הגוף כואב, אך בליבי אני מאושר. הצלחתי לסיים את המירוץ וזה בתוך פחות משעה. המירוץ היה חוויה נפלאה, ההפנינג והארגון היו מדהימים, יתרה מזאת ההתרגשות ליוותה אותי גם למחרת, השרירים עדיין כואבים, אך הלב מתרגש לקבל את התוצאות הרשמיות ולראות את עצמי בווידאו חוצה את קו הסיום. זה היה המירוץ הראשון שלי ובטוח לא האחרון.
במוצאי שבת שעברה השתתפתי במרוץ הלילה של נייקי בתל אביב והעליתי את פוסט זה גם ברשת שוונגנט http://www.shvoongnet.co.il/
